למה שלא ניקח את שעות השינה שלנו / ונחליף אותם בילד
A פטריק - נזיז את זה למקום אחר post.
שלוש וחצי בלילה. התינוק נרדם רק בנסיעה באוטו, אז אתם עומדים במטבח ושוקלים ברצינות: למה שלא ניקח את הסלקל, נניח אותו על המייבש ונפעיל על תוכנית עדינה? זה כמעט אותו רעש. זה כמעט אותה נסיעה. ארוחת ערב, הפעם ה-12 החודש. הפעוט מסתכל על הברוקולי כמו על חקירה משטרתית. אתם כבר מתחילים לתכנן: אולי ניקח את הברוקולי, נעביר אותו לצלחת של אבא, ונגיד שזה בכלל היה שלו מההתחלה. תשע בערב. הילד נזכר, בנונשלנטיות מושלמת, שמחר צריך להגיש דגם של הר געש. אתם עומדים מול שקית פלסטלינה יבשה וחושבים: למה שלא ניקח את המחר ונזיז אותו קצת קדימה? שבוע, נגיד. לא נורא. השעה 23:40, והנער שולח הודעה: "אפשר לאסוף אותי?" מהקצה השני של העיר, כמובן. אתם כבר מנסחים תשובה: אולי נקח את כל החבר'ה, נעביר אותם לשכונה שלנו, ונחסוך לכולם את הנסיעות? **איך זה התחיל:** התמונה לקוחה מאחד הפרקים של "בובספוג". פטריק מסביר לבובספוג רעיון גאוני בעיניו, עם אצבע מורמת ופנים רציניות: "למה שלא ניקח את ביקיני בוטום ונזיז אותה למקום אחר?" אחר כך זה הפך לתבנית: כותבים "למה שלא ניקח את X ו..." ומשלימים פתרון מופרך לבעיה אמיתית. ההורים אימצו אותה מהר. **למה זה תפס:** כי כל הורה מכיר את הרגע שבו אין פתרון, ושלוש בלילה זו לא שעה לחשוב בהגיון. הפתרון של פטריק הוא בדיוק מה שהמוח שלנו מציע כשאנחנו עייפים: בטוח לגמרי, אפס היגיון. מצחיק לצחוק על זה, ועוד יותר נעים לגלות שכולם שם איתנו.